<h1>שו"ת הרשב"ש סימן צ'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
נשאלתי על אלו האנוסים אשר לבם לשמים וחפצים לקיים המצות כפי יכלתם, איך תהיה בפסח הנהגתם בענין אכילתם שלא יבואו לידי כרת באכילת חמץ, עם שאינם יכולים להשתמר ממנו, כי אפילו אם לא יאכלו אלא אורז ודומה לו יעלילום הנוצרים לאמר עדיין אתם מתנהגים בחקות אבותיכם לאכול אורז בפסח כי בכל הבתים מבשלים אורז, ומזה הם מתפחדים על עצמם, ורצו קצתם העגומים והנאנחים למצא להם דרך להקל האיסור. ומה שיראה לי בזה הוא שדין אלו האנוסים הוא כדין עוברה שהריחה וחולה מחמת סכנה, שכל שיכול לסבול ולמעט באיסור ממעטין, שהרי עוברה שהריחה, תחלה תוחבין כוש ברוטב, ואם לא נתישבה דעתה מביאין לה הרוטב, ואם לא נתישבה דעתה מביאין לה שומן עצמו [יומא פ"ב ע"א]. וגבי חולה ביום הכפורים כתבו המפרשים ז"ל ג"כ שאם נוכל למעט באיסורין ושלא יבא לידי כרת עושין כמו שאמרו בעוברה. ובכריתות [י"ג ע"א] אמרינן התירו לה לעוברה לאכול פחות מכשיעור ואין מאכילין אותה הרבה במקום סכנה, כלומר שאפילו במקום סכנה אם יכולין להאכילה פחות מכשיעור אין מאכילין אותה הרבה כאחת, כגון שתאכל פחות מככותבת ביותר מכדי אכילת פרס וכל דומה לזה.
ומעתה באלו האנוסין אם אפשר לעשות מצה עשירה, כגון שילוש אותה בחלב ולא יאכל בה בשר, או ילוש בשמן או בדבש או ביין, כל זה נעשה בהיתר ואין בדבר בית מיחוש. ובלילה הראשונה כל שיאכל כזית מצה קיים מצות בערב תאכלו מצות [שמות י"ב]. ולענין אם יכולין לבשל סולת על ידי האש. אם אפשר לבשלו בשאר משקין אין שם בית מיחוש, ואם אי אפשר קרוב אני להתיר להם חליטה ברותחין, וזה שירתיחו המים עד שיעשו אבעבועות, וישליך לתוכן הסולת והמים עדיין רותחין, שהרי החליטה מעיקר דינא שריא [פסחים ל"ט ע"ב], אלא שהגאונים ז"ל אמרו דלא בקיאינן בשיעורא דחליטה, וכבר התירוה לחולה שיש בו סכנה. ואלו דינם כחולה שיש בו סכנה, שהרי אינם יכולין לסבול לאכול אורז, ואי אפשר להם לישאר ח' ימים בלא אכילת פת אלא בפירות בלבד, על כן אין ראוי להחמיר עליהם, דאם נחמיר עליהם הויא לה חומרא דאתי לידי קולא ויאכלו חמץ בפסח.
עוד אפשר להם בדרך אחרת, והוא שקודם הפסח בזמן ארוך יעשו עוגות מצות שקורין בלשונם קרשפיל"ש, וישחקום היטב עד אשר דק ויחזור סולת כאשר היה, ולפסח ילושו אותו במים ויעשו ממנו פת או יבשלוהו במים בקדרה אפילו בלא חליטה, (דאפי') [דאפוי] שבשלו אין לה חמוץ כדאיתא התם בפרק כל שעה שדבר כזה לא נאסר אלא מן דלך לך אמרינן לנזירא סחור סחור וכו'. ובאנוסים אלו ראוי להקל להם. עוד יש דרך אחרת שהחטים יקלו אותם יפה יפה באבוב של קלאין ויטחנום ויעשו מהם פת ואינו בא לידי חמוץ, דמאי דאמרינן [שם] לא לימחי איניש קדרה בקמחא דאבישונא, היינו משום חששא שמא לא יקלו אותם יפה יפה, אבל באלו שנזהרים מן החמץ מתירין להם, וכל שכן בשעת הדחק ובמקום סכנה. ורב פפי שרא לבי ריש גלותא למימחי קדרה בחסיסי, ואע"ג דאמר רבא (היכא) [איכא] דשרי כי האי מלתא רבתא, היינו טעמא התם משום דשכיחי עבדי בבי ריש גלותא, כלומר והעבדים אם תתיר להם יעשו שלא בקמח קלי דחסיסי הוא קמח שבולים שהביאו שליש וקולין אותם באש ועושין מהם קמח וזהו בעבדים שמזלזלין במצות, וכן פרש"י ז"ל שם [שם מ' ע"ב] באלו שמדקדקין במצות שלא יבואו לידי כך, ורבא גופיה ממחו ליה קדרה בחסיסי.
ומכל מקום אם אי אפשר ליזהר בכך, ואי אפשר שלא יערבו בו קצת שאור כדי שתתפח העיסה ולא יוכר שהוא מצה, אפשר להקל להם בזה שיערבו מעט שאור בעיסה כשיעור שלא יהיה בה כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו כשלשה ביצים לחומרא, שבזה אין באין לידי כרת ולא לידי לאו, אלא איסורא בלחוד. וכשם שמאכילין את החולה ביום הכפורים פחות מכשיעור ביותר מכדי אכילת פרס, כדי שיצא מאיסור כרת שהרי חצי שיעור אסור מן התורה [יומא ע"ד ע"א] אע"פ כן התירוהו בחולה, וכל שכן בנדון הזה שהוא קל ממנו, דקיל"ן כמאן דאמר דעל דגן גמור חייב כרת ועל ערובו בלא כלום. ואע"פ שיש מחמירין לפסוק כר' אליעזר דמתני בתערובת חמץ באזהרה, באלו אין להחמיר עליהם דהויא לה חומרא דאתי לידי קולא כמו שכתבתי, וכל שכן [שרוב] הגדולים דעתן שעל ערובו בלא כלום. הילכך בין קמח קלי, בין בקמח מצה שאמרת[י] בין בעיסה שנלושה, בין תערובת שאור, אין בו כרת, ואע"פ שהעיסה נתפחת אינו חמץ גמור אלא חמץ נוקשה, כלומר חמץ גרוע ואין בו כרת, והא קימא לן [פסחים מ"ג ע"ב] דשאור ישרף והאוכלו פטור, ואין ללמוד מזה לכל דבר ולא לכל אדם אלא לאנוסים אלו בלבד שאי אפשר בלתי זה, ואי לא שרית להו כדרכים הנז"ל אתו לידי איסור חמור כנ"ל. ולאכול פולים ואפונים אין בדבר בית מיחוש, וכן אנו מאכילין אותם. אע"פ שיש קצת מהצרפתים שמחמירין, לית דחש להו וכל שכן באלו.
